בשנתיים האחרונות למדנו לטייל בהרכבים משפחתיים שונים, כי אחת כבר פרשה כנפיים לפני שנתיים וחצי והשני לפני חצי שנה, והרצונות של אלו שנשארו בבית משתנים וכך יצא שאנחנו נוסעים עם, או בלי, או עם חצי, לקצר, לארוך, לקרוב, לרחוק. העיקר שממשיכים לגלות מקומות חדשים, ולחזור לבקר...

מאז ומתמיד העדפתי את זה שכבר ראה דבר או שניים. את זה שכבר ישבו עליו, שהיה תלוי אצל מישהו אחר, שפעם אחר אהב ועכשיו מוכן להיפרד ממנו. להחזיק בפיסת היסטוריה, להתחבר לאנשים דרך חפצים, דרך סיפורים השמורים מאחורי כל אחד מהם. "בימים ההם בזמן הזה", הברכה שמברכים על נרות...

אני מאד אוהבת לארח. תמיד אהבתי את ההרגשה שכולם יחד. מדברים, משלימים זמן אבוד, מספרים חוויות או רק מקשיבים. אבל ביחד. כשעברנו לגור רחוק מההמולה המוכרת, המבורכת, זה היה ממש חסר. כל אירוח נהיה חשוב, משמעותי, עם התכוונות מלאה. אפילו יותר מפעם. עבודת אומנות של קהילה נשית...

ברטיסלבה,בירת סלובקיה, נבחרה כיעד לטיול האחרון שלנו לא בגלל ששמענו שהיא יעד חובה, או בגלל שקראתי איזו המלצה מלהיבה. הסיבה הייתה הרבה יותר פשוטה. כמה ימי חופש של הילדים מבית הספר (חופשת אמצע סמסטר פה במינכן), טיסה זולה מאדינבורו שמצאנו עבור שני הגדולים שלומדים...

אז יש לנו סתיו משגע מסביב. ממש אמצע נובמבר ועדיין צהוב וכתום ואדום. אפשר לדרוך על עלי השלכת ולשמוע את קול פצפוץ העלים היבשים וכל הסוודרים כבר יצאו להתאוורר ומחכים שנבחר כל פעם אחד בתורו. אבל כל התפאורה של הסתיו היא בעצם רק המבוא, המחולל, ההקדמה לחורף שמגיע, עם הנוכחות...

צבעי השלכת הכתומים הזמן הזה שכבר אי אפשר ללכת יחפים וצריכים גרביים. שעוטפים בעוד שכבה של בד או בחיבוק חם. שסימני הדרך המוכרים מתכסים בעלי שלכת, שהנתיב הברור נעלם, ומתגלות לנו דרכים חדשות. בשקט. סתיו. בדרכים של הסתיו שלכת של סתיו אני כל כך אוהבת את הסתיו. בין לבין....